אני מקנא! אני מקנא בכל אלה שלא שומרים, שיודעים לזרוק דברים. הם זורקים עציצים ישנים, ומדף מתקלף, ומדפסת שכבר לא עובדת, ורמקולים מזייפים, וספרים שכבר לא יקראו, ומפה מוכתמת. הם זורקים הם לא שומרים. הם לא שומרים. רגשות משומשים, וקנאה דוקרת, וזיכרונות עצובים ומכתבים שסתם מעלים באוב. ומילים פוגעות שמורה אמרה, או צחוק מעליב שחבר צחק, או מבט לא במקום מאבא. הם לא שומרים האנשים האלה, הם משחררים. הם משחררים את כל מה שלא בשימוש, את כל מה שעוצר. תמיד יש להם מקום פנוי, ושידה חדשה, ומחברות לבנות, וקיר מסויד, ושירים לא מזייפים, ומדפסת שמדפיסה רק דפים צבעוניים. יום אחד אקח שק גדול אניח בו את הכל אשליך לאש ונשאר שנינו אני ועצמי, נסתכל איך האש אוכלת, את הכל הופכת לאבק ואפר. הרוח תעיף את הכל לכל הרוחות. ואז נתקלח נלבש חולצה לבנה נהיה חדשים נחייך בחום ננשום לשוכרה נחבק באהבה ונצרח בשמחה אהובי האביב ברוך בואך חג שמח אנשים טובים

שלום אנשים טובים. 1,261 ק"מ ב-13 ימים שוב, אלף מאתיים שישים ואחת ק"מ. זאת כמות הקילומטראז שעשינו ב-13 ימים. יותר נכון ב- 11 ימים כי יומיים הרכב לא זז, אבל מי סופר רגע, הקדמה. מכירים את זה שאתם נוסעים למקום מסוים ובדרך אתם רואים איזה שלט שאומר על קיבוץ, על נקודת תצפית, על מקום ארכיאולוגי, על אתר מעניין כל שהוא, ואתם אומרים לעצמכם, מעניין מה יש שם, אבל נדיר שאתם עוצרים???. אז לי זה קרה מליון פעם בערך. הרבה פעמים כשהייתי באיזה מקום עלום שם בארץ, חשבתי לעצמי איך הייתי רוצה לקחת קרוואן, עם יקירתי ושתי הבנות ופשוט לחרוש את הארץ שנה שלמה, להכיר אותה לעומקה ורוחבה, כי האגדה מספרת שיש לנו ארץ נהדרת. אבל מי יכול לקחת עכשיו הפסקה של שנה מהחיים ולצאת לטייל? אבל שבועיים אני דווקא יכול לעשות את זה. אקח קרוואן ונצא לטייל, אחרי בירור קצרצר הבנתי שקרוואן זה יקר להשכרה וקצת סרט להחנות אותו, ומי יודע בכלל לנהוג על קרוואן? אז צימצמתי את זה לעגלה נגררת לרכב, לאחר מחשבה גם מזה ירדתי, מה צריך בכלל נגרר ואיך עושים רוורס עם עגלה נגררת בכלל?.. בסוף בסוף צימצמתי את זה לצ'ימיגג, זה התיק הזה על גג הרכב. נעשה את הטיול באוגוסט, נישן בחוץ באוהלים ושקי שינה. באתי ליקירתי עם הרעיון, מה את אומרת נצא לטייל תקופה של שבועיים נחרוש את הארץ עם שקי שינה ואוהלים , היא שמעה וישר רצתה להתחיל לארוז,( לא משנה שזה עוד כמה חודשים). יקירתי המהממת שתחייה, בת מזל קשת קלאסית , אומרת כן לכל טיול שהוא , זורמת איתי לכל הרעיונות הרגילים והלא רגילים שלי. תכננו את הטיול לאוגוסט, בעבודה פירגנו, אשתי מורה יש לה חופש , ולבנות בזמן הזה אין קייטנה אז זה הזמן המושלם. עברו הימים, שבועיים לפני הטיול, " חייבים לשבת לתכנן את הטיול" שבוע לפני הטיול, ישבנו לתכנן, להבנה כללית לא היה לנו שום כיוון. מה עושים??? הוצאנו מגוגל מפות של הארץ והחלטנו שנעשה שבוע דרום ושבוע צפון, אני מודה שבכלל לא הכרתי כלום, מה ההבדל בין הערבה לנגב, איפה זה הבקעה בכלל, והאם הגלבוע זה מקום אמיתי או סתם שמועה? אז נתחיל באזור הבשור שזה אזור עוטף עזה, נרד לכיוון דימונה, משם למצפה רמון, שכל זה נקרא הנגב, אחכ לכיוון ים המלח, כל זה בשבוע הראשון, בשבוע השני נתחיל להצפין. עשינו מנוי מטמון שזה של רשות הטבע והגנים (ניצלנו אותו את תומו). טוב, איפה נישן? החלטנו לישון במקומות מסודרים, חלק מהמקומות של רשות הטבע והגנים וחלק בחאן , שזה מקום מסודר ויפה עם מקלחות ושירותים מסודרים, לילה ראשון נישן שם, לילה שני שם וכן הלאה לפי כיוון הנסיעה. עשינו רשימה של מקומות לינה בשבוע הראשון וחצי מהשבוע השני. טוב, אבל לאן נלך במשך היום? לא ידוע מה נראה? לא ידוע את מי נפגוש? לא ידוע מה נאכל? לא ידוע איך נתמודד עם החום? לא ידוע איך הבנות יתמודדו עם שינה בחוץ כ"כ הרבה זמן ? לא ידוע איפה נהיה? לא ידוע איפה נישן? ידוע !!!! יופי, אז הכל מסודר. שלוש שעות ברוטו תיכננו את הטיול . ארזנו רק מה שחייב (רבע בית בערך) , בגדים, מזרנים, פנסים, אוהלים, גזיה, כלי אוכל, צידניות עזרה ראשונה עזרה שנייה, ומה שיחסר נקנה בדרך. יום ראשון בבוקר 8.8.21, העמסנו הכל ויצאנו לדרך עם שתי בנות קטנות, בנות ארבע וחצי ושנתיים וחצי. הרעיון המרכזי היה כזה: בדרך מנקודה אלף לנקודה בית, כל מה שאנחנו רואים בדרך ששווה לעצור בשבילו, אנחנו עוצרים, וככה נראה מקמות שבחיים לא היינו נחשפים אליהם. שיננו את המנטרה שחבר טוב שטיילתי איתו הרבה פעם לימד אותי , "מה מטרת הטיול? להנות! " וככה החלטנו, אנחנו הולכים להנות מכל מקום ורגע. התחלנו באשקלון העיר האהובה עליי עם מפגש משפחתי, למחרת התחלנו להדרים היינו בעוטף עזה בנחל הבשור , ישנו בחאן ממשית, אל תשאלו איפה זה, כי רק הוויז מכיר את המקום אפילו מי שגר שם לא בטוח מכיר את המקום. וככה הטיול נמשך מצפה רמון, מקום מהמם ומיוחד, ידעתם שאנשים גם גרים שם???? היה שבוע של מטאורים, לא משנה כמה הסתכלתי לשמיים, קיבלתי כבר נקע בצוואר לא ראיתי אפילו מטאור אחד למשאלה. ישנים בחוות נועם, חווה שאנשים בנו בין כרמים לעצי זית. כל מכתש רמון, נוף יפיפה ומהפנט שמתחלף כל רבע שעה של נסיעה, עוצרים ב-101 של כושי רימון , אולי ניסע לאילת? 101 ק"מ אנחנו שם... לא. פעם אחרת. ממשיכים ,עושים עצירה קלה בחוות האנטילופות היפה, בין לבין עוצרים לאכול, פעם במסעדת דרכים, פעם בחומוסיות, פעם קונים משהו בסופר, פעם בצרכנייה (רק בישובים קוראים לזה צרכנייה ולא מכולת), לפעמים פותחים שולחן באיזה מסעדה. ממשיכים ישנים בחאן גמאליה, מקום קסום שנעצר בזמן ועדיין נראה ומרגיש כמו פסטיבל שנטיפי בואכה סיני. ממשיכים, ישנים באזור עין גדי. את סוף השבוע העברנו בצימר במצפה יריחו, צימר!!!!!!! חלום !!! עם מזגן ושירותים ובריכה ומיטות אמיתיות. במוצ"ש ישנו אצל אחותי היקרה בכפר אדומים. יום ראשון, ממשיכים בטיול, אזור הבקעה, קפצנו לחבר שגר עם משפחתו המיוחדת במעלה אפרים שעושה יין משובח לפרנסתו. בלילה ישנו בעין מודע, בריכה יפיפייה באזור נחל הקיבוצים, למחרת היינו בגן השלושה וישנו בעין חרוד, ביום שלישי, לא ידענו איפה אנחנו ישנים, כל המקומות באזור היו מלאים, חזרנו לישון בעין מודע, ביום רביעי כבר עלינו לרמת הגולן, ובערב כבר הצטרפנו לחברים שהיו בכנרת. את יום חמישי העברנו כבר בכנרת ויום שישי בצהריים חזרנו הבייתה עייפים אך מלאים. היה טיול פשוט מושלם. שבועיים בדרכים נכון שלא הכל היה קל, והיו דילמות, וכל יום לפרוק את הכל ולהקים את האוהלים וארוחות ומקלחות והשכבות, ולמחרת לארוז את הכל מחדש וחוזר חלילה, אבל גם זה היה חלק מהחוויה. והבין לבין היה הכי כיף בעולם. עצרנו בכל מקום שנראה לנו מעניין, חוות דבורים, סוסים, נקודות תצפית, מסעדות דרכים, מקומות ארכאולוגים, שחזורים, אימונים צבאיים, שטחי אש, גבול , נחלים, ועוד ועוד נכנסנו לעשרה בריכות מים טבעיות שונות. פגשנו כל מני משפחות מיוחדות, ואנשים שחיים בסגנון שנעצר בזמן. מקומות נפלאים, הרים קסומים. שקיעות ציוריות, ואני ויקירתי חמסה חמסה הכי כיף איתה בעולם, רגועה, מצחיקה, נינוחה, מחייכת , מתקתקת את הכל, בדרך מדברים, מתחבקים, צוחקים, משתפים, מרכלים, נעים וכייפי. הבנות התגלו כנינג'ות אמיתיות, אורי המתולתלת האנרגטית בכל מקום הרגישה בבית והתחברה עם כולם. ליאור הקטנה, הייתה נראית כבדואית מקומית, לפעמים לא הבנתי מי זאת. כן, היו טיוב עבד שעות נוספות בנסיעות. גילינו ארץ יפיפיה ומיוחדת שראינו רק פסיק ממנה, בעזרת השם יום אחד ניקח גם קרוואן נעשה הפסקה שנה מהחיים ונחרוש אותה הרבה יותר לעומקה ורוחבה. כי כמו שנאמר "מי שיוצא לטייל, מגלה" זהו, חוזר לשגרה מחייך אך עייף נשיקות שי נ.ב כמו שנאמר, מה מטרת הטיול ? להנות זכרו שהחיים הוא בעצמו טיול בפני עצמו

תשמעו סיפור (קצת ארוך אבל נחמד)... לפני הרבה שנים כשטיילתי בהודו, הגעתי לאיזו עיירה קטנה ויפה בצפון הודו בשם קסול, שמה אנשים אמרו לי " אתה חייב ללכת לכפר בשם קריגנגה" מה יש שם? מעיינות חמים טבעיים. מה עוד? זהו. אבל אתה חייב ללכת, יאללה, אלך לשם. השארתי את הדברים בקסול, ארזתי תיק קטן, וחשבתי לעצמי נלך יומיים שלושה ונחזור. לקחתי אוטובוס, פגשתי כמה ישראלים, אתם גם הולכים לקריגנגה? סבבה, נלך יחד. הגענו לנקודת העלייה למקום ומשם התחלנו לטפס. עכשיו, רק שתבינו, אי אפשר להגיע לכפר הזה באוטובוס או בשום כלי תחבורה, רק עלייה רגלית במשך כחמש שעות, כלומר, כ-ל מה שמגיע לכפר הזה, מבחינת אוכל, ציוד , כלים וכל השאר, הכל רק בעזרת פורטרים (סבלים) וחמורים שמעלים את הכל למעלה, משהו הזוי. אז צעדנו במשך כמה שעות עם נוף מהמם , ונחל, ושדות של קנביס מסביבנו, הכל יפיפה ביותר. הגענו לכפר, לא יודע איך זה היום, אבל אז, הכפר היה בנוי מכמה ביקתות לאורחים, עוד מבנה שמשמש כאשרם, שתי מסעדות קטנות שהכינו את כל האוכל על מדורה, ועשו מאכלים בין הכי טעימים שאכלתי בחיי, וזהו. רגע, נקודה למחשבה, היו שם שתי מסעדות, אחת, שעשתה אוכל טעים-בסדר, והשנייה , היה שם איזה טבח על, שכל מאכל שהכין, מחביתה, פיצה ועד רולים של שוקולד, הכל כאמור על מדורה ומטבח שדה מאולתר, הכל, אבל הכל, היה ממש ממש טעים! יום אחד ישבנו לארוחת ערב כמה שעות, אכלנו כמעט את כל התפריט כי הכל היה טעים ביותר. כלומר, יש טבח בחסד עליון שיכול להיות שאם הוא היה נמצא במקום אחר בכדור הארץ, הוא היה הופך להיות שף ממש ממש מפורסם ומוערך , במקום זה הוא מכין ארוחות גורמה באיזו נקודה נידחת בהודו ואף אחד לא מכיר אותו, לא משנה כמה כשרון שיהיה לאדם, הוא עדיין חייב הרבה מזל בשביל להצליח. טוב, נמשיך בסיפור... אז קיבלנו איזו בקתה קטנה, אין מיטות, רק כמה שמיכות שפורשים על רצפת העץ שישמשו כמזרן, עוד כמה שמיכות להתכסות , יש בביקתה תנור, כי כמעט כל לילה יורד גשם שם, שירותים וחשמל ברור שאין, הכל בטבע. זהו. אה ממה ממה הכפר נמצא 3000 מטר מעל פני הים, כלומר מאוד גבוה. העננים שם הם בגובה העיניים, הנוף מהמם . רק ירוק וירוק ונחלים וטבע עוצר נשימה ביופיו. ויש שם מעיינות מים חמים טבעיים, שהמקומיים הנחמדים עשו מהם בריכה יפה ומסודרת והמים משם זורמים בנחלים קטנים , ליד הבקתות. ומה עושים שם כל היום אתם שואלים? כלום! אבל כלום! רק בוהים בנוף, ומתלבטים לאן ללכת, האם למסעדה או למעיינות החמים. וככה כל היום יושבים בוהים בנוף, שקט מופתי, מדברים , צוחקים, ומתלבטים. לפעמים מישהו היה קם פתאום, ואז הייינו מסתכלים עליו במבט כזה של "מה קמת??, תשב, אתה מלחיץץץ, תעשו לו גוינט ירגע... נסעתי ליומיים שלושה, אבל יותר משבוע נשארתי שם לא יכולתי לעזוב את המקום המהפנט הזה. כל לילה היינו יושבים בבקתה , נרות דולקים, התנור מחמם, יושבים ורק צוחקים, ואז באמצע הלילה היינו עולים קצת בהר עם פנסים והולכים לברכות המים החמים, והכל מסביב חשוך, אבל ממש ממש חשוך, אפילה מוחשית,, אין בדל של אור. וככה היינו יושבים בתוך הבריכה הרותחת, כשעלטה מוחלטת מסביבנו ומליון כוכבים מעלינו. היה פעם ששכבתי על שפת הבריכה ופשוט צעקתי, אאאההההההה, תראה איפה אתה נמצא??????????? אלפי קלומטרים מהבית, על צלע של הר נידח בהודו, ואתה בוהה בשמיים. מכירים את זה שאתם נמצאים במקום שלא חשבתם שאי פעם תהיו בו, או שרק חלמתם שתהיו בו, ואז פתאום אתם נמצאים בו, ואתם פשוט בהלם מזה??.. אז זה זה. ככה הרגשתי. חוויה שמימית. ואז פעם אחת, מישהו שם בתוך איזה חריץ בסלע נר קטן, נר קטן. והנר הזה הפיץ אור, בין כל העלטה המוחלטת הזאת, הנר דלק , והוא עשה אור, פשוט האיר, היה לו חוצפה לנר הזה, כי יש עלטה מוחלטת מסביב, והוא בשלו , מאיר. וחשבתי לעצמי. כמה כח יש לנר הזה... כמה כוח הוא יכול להכניס בלב האדם, כמה אופטימיות, כמה תקווה. הנר הקטן הזה, נכון שהוא אפסי מול כל החושך שעוטף אותו, אבל עדיין היה בו כוח להכניס תקווה ושמחה בלב הרואים אותו. כשחזרתי לביקתה, כבר כתבתי שיר "מה כוחו של נר קטן בלילה אפל"... לאחר כשבוע חזרתי לקסול ומשם המשכתי את הטיול, אבל את החוויה הזאת המופלאה הזאת שנקראת קריגנגה, לעולם לא אוכל לשכוח. אנשים טובים לא בכדי החג הזה דווקא בחורף, כי זאת התקופה שאנשים נמצאים בבית, פחות בחוץ, איש איש לביתו במיוחד בתקופה הזאתי. ולפעמים אנשים עלולים לשקוע בטיפת עצבות או דכדוך, אז בדיוק בגלל זה, נועדו הנרות הדולקים, ובדיוק בגלל זה אנחנו מחוייבים לשים אותם כלפי החוץ, כלפי הרחוב, שכולם יראו נרות דולקים, שיכניס בתוכם אופטימיות, שמחה, חיוך, תקווה ואמונה. שכולנו עם אחד, נר אחד, חנוכייה אחת, וידוע שאם אנחנו מאוחדים, שום דבר שבעולם לא יכול עלינו. אז שיהיה לכולכם חג של שמחה, חג של אמונה, חג של נר דולק אפילו שהכל מסביב לפעמים נוטה בעלטה. נר אחד מאיר יכול להאיר את השממה. חג שמח אנשים טובים אוהב אתכם שי נ.ב שנים לפני שנסעתי להודו ראיתי תוכנית טלויזיה על פסטיבל בהודו, שבו יש אנשים שהם סוג של נזירים שנקראים באבא או סאדהו, שהם פורשים מהנאות בחיי העולם הזה ומקדישים את עצמם ליוגה\ סיגוף\ הליכה, כל באבא וההקדשה שלו לחיי הרוח בלבד. ובפסטיבל הזה מראים איך הם מורחים את הגוף שלהם באפר של מדורה. באותו רגע חשבתי לעצמי , וואוו, איזה סוגי חיים יש בעולם, סוג חיים שלעולם כנראה לא אפגוש. באחד מן הימים בקריגנגה, איזה זוג שאל אותי אם אני רוצה להצטרף לבקר באבא שחי באזור, יאללה, למה לא. הגענו לאיזה באבא שחי בתוך מערה, כן, ככה הוא חי, בתוך מערה. התחלנו לדבר איתו, הוא סיפר לנו סיפורים על חייו ובין לבין, הראה לנו אלבום צילומים שלו. ובין הצילומים אני רואה אותו מרוח באפר, כששאלנו אותו לגבי זה, אז הוא סיפר על המסורת הזאת למרוח את הגוף באפר, באותו רגע נזכרתי בתוכנית הטלויזיה ההיא שראיתי, וכמה חשבתי לעצמי, לשעולם אני לא אפגוש את סוגי החיים האלה, אבל מי היה מאמין, אני כאן עכשיו, יושב בתוך מערה ומדבר עם אחד מהם. חייכתי לעצמי אותו רגע, חיוך סיפוק, חיוך של "מי היה מאמין...." אנשים טובים ,תאמינו, שעוד מלא דברים מיוחדים יפים ומפתיעים לטובה עוד יקרו לכם בחיים. רק דבר אחד קטן וחשוב. תשימו לב אליהם, תתנו לדברים האלה לעבור בעדכם, בתוככם. ולא לידכם! תאמינו, כי קסמים קורים אוהב ומחייך שי זה השיר... מה כוחו של נר זורח בלילה אפל?.. מדליק הלילה מבריח העלטה נותן בלב תיקווה נר לוחש בלילה שקט צללים מעיר צורות מפיק את שחור העולם מאיר. נר קטן בלילה אפל מעודד את התחושה להמשיך הלאה ולא להידרדר

שלום אנשים טובים לפני כמה שנים עבדתי בחברת בטון בתור "סדרן נהגי משאיות בטון" איך שנשמעת העבודה, כך היא הייתה. או במילים אחרות סדום ועמורה במסווה של עבודה. בשבע בבוקר הייתי פותח את המקום, ועד שמונה, תשע והרבה פעמים רק בעשר בלילה הייתי סוגר את המקום. הייתי אחראי לספק בטון לכל הקבלנים באזור, והייתי אחראי על חמישה עשר נהגים, יהודים ערבים ורוסים, שלכל אחד מהם יש פתיל נורא נורא קצר. בכל רגע נתון, היו בעיות, תקלות, צעקות, לחץ היסטרי, קומבינות, ומריבות. הייתי שם המנהל, הפקידה, הפסיכולוג, האמא, האבא, ההוא שצועק על כולם וההוא שצועקים עליו. טירוף יום יומי. יום אחד באמצע כל ההיסטריה, קבלתי מיסרון מידידה שכתוב שם "אני יושבת בים עם כוס יין וסיגריה. ברגע שקראתי את ההודעה, הרגשתי כאילו מישהו מביא לי סטירה. העולם נעצר, נהיה דומיה באויר. פתאום ההבנה הזאת, שיש איי שם בחוץ עולם אחר, שאנשים מטיילים בו, נהנים, יושבים בים, חיים את חייהם בצורה שפויה, בלי צעקות, לחצים ועצבים, עשתה בי זעזוע. כמה רגעים אחרי זה השלכתי את הפלאפון מהיד, וחשבתי לעצמי, "אין לי זמן לדברים האלה, יש לי מלא עבודה על הראש." ובמעבר חד נלך אלפי שנים אחורה, להבדיל אלף אלפי (טריליון) הבדלות, נלך להיסטוריה של עם ישראל. בזמן שבני ישראל, עבדו בפרך במצרים, משה רבנו בשליחות הקב"ה הלך לבני ישראל להודיע להם שעוד מעט הם יוצאים ממצרים בראש מורם וברכוש גדול, ויבואו לארץ ישראל, ועומד להיות להם חיים טובים. ומה הייתה התגובה של בני ישראל? הם לא שמעו למשה רבנו "מקוצר רוח ומעבודה קשה".... אתם מבינים אנשים טובים?.. לפעמים אנחנו נמצאים בתוך משהו מסוים, שלא טוב לנו בו, ואם רק נפקח את העיניים נראה את כל הטוב שמחכה לנו מעבר לפינה. אבל הרבה פעמים מרוב שאנחנו טרודים באותו משהו אין לנו את המחשבה להרים את הראש. לכן יקיריי מי ייתן ונזכור את הכלל "שביום שניישם ונבין את ההבדל בין לעבוד בשביל משהו לבין להיות עבד למשהו, זה היום שנצא לחירות אמיתית". ימים חדשים של פריחה באים שניקח את כולם. אחלה אביב שבעולם חיבוקים שי נ.ב כשמשה רבנו עוד לא היה רבנו, הוא היה נסיך במצריים. הוא הלך לפרעה ואמר לו , שעם ישראל עובד קשה מידי ובסוף הוא ישבר. לכן מומלץ לתת לו יום חופש בשבוע. איזה יום, שאל פרעה. נלך על היום השביעי בשבוע. (אז עוד לא קבלנו את התורה, ויום שבת עוד לא היה יום שבתון.) פרעה הסכים, ומאז נהיה בכל העולם יום חופש ביום שבת. אז תודה ושאפו למשה רבנו על זה. אבל נשאלת השאלה, למה לא יכולת לסגור איתו על עוד כמה ימים בשבוע?...